הקדמה
עד תחילת שנות האלפיים נהגה בישראל הדוקטרינה המקובלת בעולם לפיה בתי משפט
מדינתיים אינם דנים בסוגיות מלחמתיות. שינוי בעניין התרחש במהלך מבצע חומת-מגן, אז
הוגשו לבג"ץ לא פחות מ29- עתירות בנוגע ללחימה של צה"ל במהלך המבצע. מתוכן רק אחת
נדחתה על-הסף בשל העדר שפיטות.
המאמר דן בהצדקות ובטעמים שניתנו לשינוי הגישה ומראה כי הם אינם משקפים בצורה
מלאה את המציאות הנוגעת להתערבות בית המשפט בסוגיות מלחמתיות. בין היתר מראה
המאמר כי בית המשפט לא רק דורש שהצבא יישם את הדין, אלא גם יקבל על עצמו פרשנות
מחמירה של הדין הבינלאומי, ובמקרים שונים אף יחיל על עצמו נורמות שאינן קבועות בשום
דין; שההשפעה שיש לפסיקות בג"ץ על ההחלטה האם להעמיד לדין חיילים בבית הדין הפלילי
הבינלאומי היא מינורית; ושאמנם בית המשפט פוסק ברוב גדול של המקרים לטובת המדינה,
אך הדבר נעשה ברמה הפורמלית בלבד. מבחינה מהותית – במבחן התוצאה – הפסיקה היא
לטובת העותרים.
הפרק הראשון מציג שתי דרכים מרכזיות בהם נוקט בית המשפט על מנת שלא לפסוק נגד
המדינה, מחד, ולהגיע לתוצאה הרצויה מבחינתו, מאידך. הפרק השני סוקר את התיקים בהם
עסק בית המשפט ב'ליבת' פעילות הלחימה של צה"ל, ומראה כיצד בית המשפט הביא בהם
לשינוי המדיניות הצבאית והתערב בדרכי הלחימה של צה"ל. הפרק השלישי דן בטענה כי בית
המשפט רק בודק ומוודא שהצבא פועל לפי הדין, ומראה כי בג"ץ עצמו 'מודה' כי לא פעם
מּוחלים על צה"ל סטנדרטים מחמירים, לעיתים ללא כל מקור בדין. הפרק הרביעי מתמקד
בהשפעה שהייתה להורדת מחסום השפיטות על זירת הלחימה של צה"ל, וכיצד לא-פעם מטרת
העותרים איננה 'ניצחון בעתירה' אלא השפעה על שדה הקרב באמצעות ניהול ההליכים בבית
המשפט. בפרק החמישי מתמודד המאמר עם הטענה לפיה בג"ץ מגן על חיילי צה"ל מפני העמדה
לדין פלילי בבית הדין הפלילי הבינלאומי. בעניין זה טוען המאמר כי המרכיב המרכזי בהליכים
המתנהלים בבית הדין בנוגע לישראל הוא פוליטי, ולא משפטי, ולכן לבג"ץ אין יכולת ממשית
להגן על חיילי צה"ל ובכירי מערכת הביטחון מפני הליכים ב-ICC.
הורדת המאמר המלא:
מאמר – דוד ברלינר הריסון השיפוטי של צה"ל – 7ג – סופי לפרסום – 19.2.26